אמש (יום ראשון ה-שישי ביולי) פורסמה בגלובס רשימה עם הכותרת – למה הציבור מתעב את רני רהב. רשימה זו עליה חתום היועץ האסטרטגי גבריאל אסולין מנסה להסביר מדוע הציבור לא אוהב את רני רה, איש יחסי ציבור אולי המפורסם במדינה ומדוע גילה הציבור שימחה לאיד כה גדולה כאשר פורסמה הפרידה משרי האריסון.
לדעתו של ג. אסולין, אריסון ורהב שניהם לא אהודים על הציבור הישראלי בשל העובדה ששניהם מצליחים מאוד. אסולין טוען כי לציבור הישראלי אין בעיה עם אנשים מצליחים אבל הוא לא אוהב אנשים שמצליחים מאוד והוא גם מביא דוגמאות נוספות לאנשים שלדעתו הם מצליחנים והציבור מגלה כלפם אנטגוניזם.
לדעתי יש בהסבר הזה משהו פשטני מידי. אולי הציבור לא אוהב את רהב, אבל מסיבות אחרות לחלוטין. דמותו של רני רהב, מנהל משרד יח"צ הגדול בישראל היא לא של מצליחן אלא דמות גרוטסקית משהו. הוא קצת מאנפף, בוחר לעיתים בחולצות פרחוניות מידי ומפעיל לחץ חזק מידי על התקשורת. אבל מעבר לדמותו נדמה לי שהציבור לא אוהב שמטיחים בפניו את האמת באשר לאופי עבודתה של התקשורת, שמאחורי רוב האייטמים בתקשורת עומדים אינטרסנטים ובראשם אנשי יחסי ציבור שמקדמים את לקוחותיהם.
למרות שהטוקבקיסטים הימנים אוהבים לכתוב "אתם התקשורת…" ולהאשים את העיתונות בכל דבר רע שקורה במדינה, עדיין יש מסביב לעיתונות הילה מיסטית מסויימת ואמונה כי מדובר בעיתונות עצמאית, לוחמת, מעין כלב השמירה של הדמוקרטיה. כאשר רני רהב עומד חשוף ומתברר כי כאיש יחסי ציבור מוביל ומקצועי יש לו השפעה משמעותית על מה יהיו הכותרות של מחר, הרי שייש כאן איזשהו התפקחות.
אין ספק שרני רהב לא רק איש יחסי ציבור שמקדם היטב את לקוחותיו אלא גם מיוחצן מאוד בעצמו. הוא אוהב את זה, זה מביא לו לקוחות והוא מצליח עם זה.
כאשר פורסמה הפרידה המקצועית בין שרי אריסון לרני רהב, גילו רבים מהעיתונאים שימחה לאיד ונהנו לנגח את רהב עם כתבות ארוכות ולא מחמיאות. הציבור עצמו, הצטרף לשימחה לאיד.
ואילו אני חושב שהמפסיד העיקרי הוא לא רהב, אלא הגברת אריסון שויתרה על שירותיו של איש יחסי הציבור אולי הטוב ואולי המקצועי בישראל.
קישורים: ד"ר אלדד מור | דרור חסידים | מחשבים ניידים | מוניטין – ניהול תדמית ברשת | קואצ'ינג
